"אל תנשקי את הצפרדע", היתה אמא אומרת לי. אני עדיין שומעת את קולה מהדהד באזני. "לעולם לא תדעי מה יצא ממנה", היתה מתעקשת ואני שגם היום בטוחה, שרק נסיך יפה תואר יכול להחלץ מתוכה, הייתי מחייכת, חיוך יודע כל, מהנהנת בראשי ושותקת.
והנה הגיע היום ולפני צ-פ-ר-ד-ע ואני לא מסוגלת להתכופף ולנשק.
הוא מונח בכף ידי, פניו מופנות אלי, שפתיו משורבבות אלי והוא מחכה. אני יודעת שהוא מחכה, שאתכופף אליו או ארים אותו אלי ואנשק. אני מסתכלת בשפתיו הבשרניות, הדוחות ולא מצליחה לדמיין עצמי, מניחה את שפתי עליהן. איכס. אני מצטמררת. אבל העיניים שלו, כאלה בולטות ומתחננות, ממש מדברות, בעוד הפה שותק. אפילו קרקור קטן לא השמיע. אני מזיזה אותו מכף יד אחת לשניה והוא נותן לי את עצמו לחלוטין. מצפה.
למה? שאקח אותו ואוהב? שאתפעל מצורתו, מהריר שמקיף את גופו, שאפול לרגליו המעוקמות ואתאהב? הוא מצפה שאנשק אותו ואני לא מסוגלת. אני נגעלת. כבר עדיף לי לנשק את אבנר. פגשתי אותו לא מזמן והוא שמן ונמוך שעט לקראתי בשמחה. בקושי הצלחתי להכיר בו את מלך הכתה, שכל הבנות מלבדי, התרוצו סביבו. אני הייתי טום בוי ובנים לא ממש עניינו אותי באותה תקופה. היום הכל אחרת ואני עם הצפרדע הדוחה הזו בידי, מחכה שאנשק אותו.
נשמתי עמוקות, סתמתי בשתי אצבעות את נחירי והתכופפתי אליו. עיניו בשלי ולרגע ראיתי בהן ניצוץ של אנושיות. פיסקתי את שפתי וקרבתי את ראשו אלי, מנסה לחנוק את הרגשת הבחילה שהחלה מטפסת בי.
עצמתי עינים, מילאתי ראותי אויר, התכופפתי ו...נישקתי אותו בשפתיו. הוא קרקר ואני ניתרתי בבהלה. הצפרדע נשמט מבין ידי והתרחק במהירות. אני נשבעת שיכולתי לשמוע אותו חושב "אמא אמרה לי לא לתת לבחורות כאלה לנשק אותך. הרי נסיכות הן כבר לא תהיינה ואתה נסיך..."
